מסופר על שני חברים הלכו יחד כשראו שלט שכתוב בו "ארצך זקוקה לך!"
"היי, דוד", אמר האחד לרעהו: "למה אתה ממתין? כתוב שהיא צריכה אותך!"
המילה הראשונה בפרשת השבוע הזה, "ראה!", היא פנייה בצורת יחיד, אף על פי שמשה דיבר אל כל האומה היהודית.
הפרשן אבן עזרא מסביר את סיבת הניסוח הזה: הוא נועד לגרום לבני האדם להבין שהוא "מדבר אליי", לכל אחד ואחד מאתנו ברמה האישית.
פעם היה רב שהרצה בפני קהילתו דרשה מבריקה ומלאה השראה. אחרי תום הדרשה ניגש אליו אחד מחברי הקהילה ואמר: "רבי, הייתה זו דרשה מבריקה. אם היא לא תחדור ללבם, שום דבר לא יחדור ללבם".
תחדור ללבם? ומה בקשר אליך, אדוני?
כל כך קל לחשוב שהדברים מיועדים לאדם אחר ולא אליי אישית.
לאורך כל חיינו מדברים אלינו אנשים שונים: בן/בת הזוג, חברי משפחה, החברים, הבוס, איש הדת, אולי אפילו אלוקים – מישהו מנסה להעביר לנו מסר. כמה קל ליפול למלכודת ולהסתכל בשכן שלידינו, ולחשוב שהוא האיש שאליו מתכוונים. ואולי מן הראוי לחשוב, ואפילו רק הפעם הזאת, שהם מדברים למעשה אליי, ולהתייחס לזה ברצינות?
