"העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ – החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך".
(פרשת השבוע, ל יט).
האם אנו צריכים כי התורה תצווה עלינו לבחור בחיים? האם ישנו אדם בעל דיעה שפויה, שבחר במודע למות?
אולי כוונת התורה היא שעלינו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק לצמוח. משמעות הציווי האלוקי "ובחרת בחיים" היא לחיות חיים מלאי משמעות, אורח חיים מוסרי המוקדש למטרה נעלית. האם העובדה שהייתי מספר שנים על גבי כדור הארץ עשתה שינוי כלשהי? האם יבחינו בכך גם לאחר שאסתלק מן העולם? האם החיים שלי מועילים, כדאיים?
מסופר כי רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד, רצה לברך חסיד בשם רבי יקותיאל לעפלער בעשירות. החסיד סירב באומרו שהדבר יפריע לו מעיסוקיו הרוחניים. כשרצה לברך אותו באריכות ימים, הסכים רבי יקותיאל בתנאי ש"לא יהיו אלו חיי איכרים, אשר עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו – אין הם רואים או שומעים אלוקות".
נראה שרבי יקותיאל היה קפדן למדי. אם הרבי רוצה להעניק לך ברכות כה נפלאות, מדוע הינך מציג בפניו תנאים? אך רבי יקותיאל רצה בחיים מועילים, מלאי משמעות שאכן יגרמו לשינוי ממשי. אחרת, גם חיים ארוכים יכולים להיות ריקניים מכל תוכן.
בעודנו עומדים בערב ראש השנה, הבה נבחר לחיות חיים אמיתיים. הבה נחיה ברוח התורה והמסורת, ושתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה.
תגובה
